על אננדה ואסנות

יוגים רבים, בעיקר סוואמים (swamis) למיניהם בחרו לעצמם שם יוגי שנגמר ב'אננדה': שיוואננדה, ונקטסאננדה, סאטיאננדה וכו'. מה זה האננדה הזה?

אננדה הוא מונח בסנסקריט שמבטא תחושה של אושר ושמחה מושלמים שמקורם פנימי והם אינם תלויים בנסיבות חיצוניות. התרגום המקובל לאנגלית הוא: bliss divine; התרגומים לעברית כ"אושר אלוהי" או "נועם שמימיי" נראים לי בומבסטיים מדי.

אפשר לומר שאננדה היא פסגת התרגול היוגי, הבטחת השחרור והאושר. אננדה שונה ממה שנקרא 'סוקהה' – המילה סוקהה מתייחסת בד"כ להנאות החיים, ההנאות הארציות שמתחלפות לאחר זמן כזה או אחר ב'דוקהה', אי-נחת, כאב. כלומר, במשחק החיים אנחנו נעים כל הזמן בין סוקהה לדוקהה. אנו חווים מצבים של נחת ושל אי-נחת, של שמחה ושל עצב, של נעים ושל לא-נעים, בקיצור: אנו מיטלטלים ללא הרף בין צמדי הניגודים.

המצב של אננדה הוא מעבר לצמדי הניגודים, זהו מצב של אושר בלתי מופרע אליו מגיע היוגי שמימש את ייעודו הרוחני.

אז מה לאננדה ולתרגול היוגה שלנו, אנשי העולם הזה?

אחת השאלות שנשאלת ע"י תלמידים שמתחילים ללמוד את הפילוסופיה של היוגה (ומין הדין ששאלה זו תישאל) היא: מה הקשר בין המתיחות, הפיתולים, הכפיפות וכו' שאנו עושים בתרגול האסנות לבין המטרות הגדולות של היוגה (שחרור מסבל, תחושה הרמוניה ואחדות עם הבריאה וכן הלאה). איך תרגול האסנות מקרב אותנו לשם, אם בכלל?

זו שאלה חשובה ולא אתן לה תשובה מלאה כאן. אבל יש משהו אחד  שתרגול האסנות כן מביא. וזה הצצה למהות החוויה של אננדה.

בתרגול אסנות – בהתחלה זה קורה בעיקר בשאוואסנה, אולי קצת בתנוחות הפוכות ורסטורטיביות, אבל בהמשך ביותר ויותר תנוחות – יש הזדמנות נדירה לחוות מצב של שקט, של שמחה פנימית שלא נובעת מסיפוק צרכים או מריגושים, אלא מהשקטת המוח. אני חושב שזה לא קורה באותה צורה בפעילויות ספורט או בצורות אחרות של תרבות הגוף.

החוויה הזו, שחורגת מהחוויות הרגילות שלנו בחיי יומיום, מצביעה על האפשרות של קיום מצב גבוה של אננדה. היא מדגימה גם שיש לנו את הפוטנציאל לחוות שקט, יש למוח אפשרות להירגע ולהיות פסיבי. לא כל הזמן אנחנו צריכים להיות פעילים, לחפש ריגושים, לספק צרכים. אפשר גם פשוט להירגע כאן ועכשיו.

קשה להשיג את זה בלי התרגול, ותרגול אסנות לא בהכרח מבטיח שהמצב הזה ישמר. אני יכול לחוות בתרגול יופי של הרפיה לחוות שקט ושמחה, ואח"כ לקום ולחזור לתפקד כרגיל, להמשיך להיות חסר סבלנות וחסר סובלנות. להמשיך לנהוג בקמצנות, בעוינות, להיאחז בדברים, בקיצור … כל הסיפור הידוע. אז התרגול לא בהכרח יהפוך אותנו ליוגים. אבל לפחות אנחנו יודעים שבעקרון זה אפשרי, שמצב כזה קיים, שיש לנו את הפוטנציאל להיות שם.

זו לתחושתי מתנה יקרה מאוד שתרגול האסנות מעניק לנו!

רינה טוויל, ידידה ומורה בכירה ליוגה שהיא גם מטפלת בעיסוק, סיפרה לי על אישה שהייתה חרדתית ונזקקה לטיפול במוסד לחולי נפש. היא התחילה לתרגל יוגה אצל רינה והתאהבה בזה. יום אחד היא שיתפה את רינה בכך שבשאוואסנה זה הרגע היחיד שבו היא חווה מצב נטול חרדה. אני מניח שבשבילה הגילוי הזה, שמצב ללא חרדה אפשרי, שקול להצצה שמתאפשרת לנו אל האננדה.

 

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *