על התניות ודעות

ביוגה יש שתי דרכים: בהוגה (bhoga) ו-אפוורגה (apavarga). בהוגה היא הדרך של ההנאה מהחיים ו-אפוורגה היא הדרך שבסופה מגיע השחרור. כולנו התחלנו לתרגל יוגה מסיבות של בהוגה ואלו סיבות נכבדות מאוד, כי אנחנו רוצים להיות יותר בריאים, יותר קלילים, יותר שלווים, יותר ממוקדים. כל אלו חשובים והיוגה ללא ספק מעניקה לנו את זה.

אבל ליוגה יש פוטנציאל ושאיפה גדולה הרבה יותר והיא השחרור או החופש (אפוורגה). מדוע אנחנו לא חופשיים? מה מפריע לנו להיות חופשיים?

התשובה היא: תפיסת המציאות שלנו, שהיא מותנית ומעוותת. אנחנו שבויים באלפי התניות, הרגלים, תבניות חשיבה, דפוסים, דעות וכו', וכל אלו מפריעים לנו לחיות בחופש אמיתי. כאשר יש לנו התניה או הרגל או גרוע מכך, התמכרות, אנחנו לא באמת אדונים לעצמנו וההתנהגות שלנו נשלטת באופן גלוי או סמוי ע"י אותו הרגל או התמכרות בלי שיהיה לנו חופש בחירה אמיתי (התמכרות היא לא יותר מאשר התניה חזקה).

לכן בתרגול היוגה הדבר העיקרי שאנחנו צריכים ללמוד זה את עצמנו: מה מנהל אותנו? מי אנחנו באמת? מה חשוב לנו? מה מפעיל אותנו? זו החקירה האמיתית והיא יכולה לפעמים להיות כואבת (ולכן מנוגדת ל-בהוגה – הנאות ועינוגים), אבל יש לה פוטנציאל לחופש. וזו ההבטחה הגדולה יותר של התרגול.

מכל אלו אני רוצה להתמקד הפעם בדעות שאנו אוחזים בהן. לכולנו יש דעות מוצקות ואלפי מחשבות שאנחנו מחזיקים בהם ומאמינים להם. דעות על גברים ונשים, על יחסים, על שוויון צדק ודמוקרטיה, על אהבה ואמונה ועל מה לא. ונראה לנו שהדעות שלנו הן בלתי ניתנות לערעור וללא ספק אנחנו צודקים. אנחנו שוכחים שהדעות והמחשבות שלנו הן לא המציאות, אלא לכל היותר השתקפות קלושה של המציאות באספקלריה של התודעה שלנו.

תמיד שאני שומע אדם שמשוכנע בצדקת דרכו ומטיף לכולם ומוכיח באותות ובמופתים את צדקתו, אני שואל את עצמי כמה ממה שהוא אומר הוא תוצאה של התניות וניסיון חיים מסוים (ומיד: כמה ממה שאני חושב ואומר הוא תוצאה של התניות שלי וניסיון החיים שלי). למשל, כשאני שומע איש גוש אמונים שבטוח בצדקתו ומשוכנע שהציווי האלוהי הוא לרשת את הארץ ושהעם היהודי חייב להתיישב בכל חלקי הארץ וכו' וכו', קשה לי להתאפק מלחשוב על מה היה קורה אם אותו איש היה גדל מילדות בסביבה אחרת. האם גם אז הצדק שהוא כל-כך בטוח בו היה נראה אותו דבר? או, אני שמאמין בחלוקת הארץ ובזכויות ליושביה הפלשתינאים, אם הייתי מתחנך על ברכי אידיאולוגיה של גוש אמונים, האם דעותיי לא היו אחרות לגמרי?

הנה רעיון לסיפור או סרט (שאם היה לי כשרון אולי הייתי מפיק אותו): אישה מהתנחלות ואישה מכפר ערבי שכן יולדות באותו זמן ובאותו בית-חולים. בטעות מוחלפים התינוקות, והאם הערבייה מגדלת את הילד היהודי שכעבור 18 שנה הופך לשהיד שמוכן להקריב את חייו כדי לגרש את הכופרים (היהודים) מהאדמות הערביות שהם מחזיקים בכוח. באותו זמן האם היהודייה מגדלת במסירות את הילד הערבי לתורה ולמצוות, וכשהוא מגיע לגיל 18 הוא מתגייס כמובן לצבא ומוכן להקריב את חייו למען עמו ומולדתו ובעיקר למען שלמות הארץ. אפשר להמשיך את הסיפור הלאה: שני הנערים נפגשים ובדרך כלשהו מתגלה זהותם האמיתית וכו' (כאמור אין לי מספיק כשרון ספרותי כדי לעשות מזה סיפור טוב…).

אז מה באמת שוות הדעות שלנו? שלי? מאיפה מגיעות האמונות שלי? כמה אמת יש במחשבות? הרי אנחנו בסה"כ יצירים של תנאים מסוימים ולכולנו אמצעים מוגבלים ביותר להכיר את האמת.

בעניין הזה של דעות, יש סיפור שמאוד חביב עלי:

שני תלמידים מתנצחים בנושא של המשמעת והמאמץ הדרושים לתרגול והולכים לשאול את פי הגורו שלהם. הראשון אומר שללא ספק כדי להתקדם בתרגול דרושה משמעת חזקה "אנחנו לא צריכים להיכנע לרצונות ולתשוקות; עלינו לדבוק בכל תנאי, במסירות ובהתמדה בתרגול". המורה עונה לו שהוא צודק.

התלמיד השני שומע זאת ומתרעם: "הרי אמרת לנו שעלינו להקשיב פנימה ולא להילחם נגד עצמנו. עלינו לתרגל, אבל מתוך הקשבה ומודעות ומותר לנו לגלות גם רכות וכאשר הדבר מתבקש לוותר לעצמנו, הרי אנחנו רק בני-אדם". המורה עונה: "גם אתה צודק".

תלמיד שלישי שהיה עד לשיחה מבולבל מתשובות המורה והוא פונה למורה ואומר: "אבל לא יתכן ששניהם צודקים!". המורה אומר לו: "גם אתה צודק!".

אז איפה ה"צדק" ומה החשיבות שלו? עד כמה הדעות המוצקות שלנו תקפות? האם הדעות האלו מפריעות או עוזרות לנו להתקרב לעצמנו ולאחרים?

האם יש אמת אחת שאפשר לכתוב בספר ולנעול בארון, או אולי האמת היא עניין של מידה ואיזון והיא משתנה מרגע לרגע וצריכה להיות נכונה ומתאימה לסיטואציה?

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *