מאת: איל שפרוני

כמורה ותיק ליוגה אני נתקל שוב ושוב בשאלות שתלמידים (או מתעניינים שאינם עדיין תלמידים) מעלים. להלן אציג כמה מהשאלות האלו והצעות לתשובות. מקווה שיהיה לכם לתועלת!

להלן מקבץ של שאלות נפוצות שאליהם אתייחס כאן:

האם צריך להיות גמיש בשביל לתרגל יוגה?

מאחר שיוגה איננה ספורט תחרותי או הישגי, אין צורך בשום תכונה פיזית מיוחדת כדי לתרגל יוגה. כל מה שנדרש הוא רצון, סבלנות וכושר התמדה. אין שום חשיבות אם בתנוחת כפיפה קדימה מצליחים להגיע עד הבהונות או אם אפשר לשלב את הרגליים לישיבת הלוטוס. האפקט של היוגה איננו דווקא ביחס ישר למראה החיצוני של התנוחה. בהחלט יתכן שאדם נוקשה יפיק מתרגול יוגה תועלת רבה יותר מאשר אדם גמיש מאוד. כל אחד צריך להגיע לרמת המתיחה המתאימה בשבילו ולשהות שם. ושם קורים הדברים, שם לומדים להרפות ולהיות עם התחושות של הגוף, עם הנשימה.

יוגה איננה תרגול של גמישות, היא תרגול של ריכוז, הקשבה, תשומת-לב ומודעות. יתכן גם שהאפקטים הפיזיולוגיים של מתיחות היוגה אינן פחותים אצל אנשים נוקשים, הרי גם הם נמתחים למקסימום שלהם.

האם יוגה משפרת ‘סבולת לב-ריאות’ או שלשם כך נדרשת פעילות גופנית מאומצת יותר?

זו אחת מהאי-הבנות המרכזיות בהן אני נתקל. בתרבות ההישגית שלנו התקבע המושג 'סבולת לב-ריאות' ויש סגידה לפעילות גופנית מאומצת. נכון, פעילות גופנית היא דבר טוב ומבורך, אבל האם אנחנו לא מגזימים?

השאלה הראשונה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא מה מטרת התרגול.

אם מטרת התרגול היא להצליח לעבור 100 מ' במהירות הגדולה ביותר האפשרית, או להצליח לרוץ מרתון, אז אין ספק שצריך סבולת לב-ריאות גבוהה וצריך להתאמן עבור המטרה הספציפית הזו. אבל האם זה בהכרח מוליך לבריאות ולאיזון לאורך שנים?

היוגה חותרת לאיזון ולבריאות הרמונית של הגוף והנפש.

ב.ק.ס איינגאר מתייחס לנקודה זו בספרו 'עץ היוגה':

"קשה לי מאוד להסביר למערביים את ההבדל בין תרגילים ממריצים לתרגילים שיוצרים גירוי יתר. התבוננו למשל בריצה. מדע הרפואה אומר שזה ממריץ את הלב. אבל יש להבחין בין המרצה לגירוי יתר. קצב הדופק עולה, אבל אין זה אומר שהלב מקבל המרצה. להמריץ פירושו לטעון באנרגיה או במרץ, אבל תרגילים יכולים גם להתיש מאוד ולגרום גירוי יתר. העלאת דופק הלב בריצה מפעילה עליו גירוי יתר.

ביוגה אנחנו עושים כפיפות לאחור שהן קשות יותר מריצה, אך הן לא מפעילות על הלב גירוי יתר, משום שאנחנו לא מתנשפים והדופק שלנו נשמר בתבנית קצבית לאורך כל התרגול. לכן כשאנו מלמדים אסנות, עלינו למצוא מה ממריץ ומה אינו ממריץ. אחרי תרגול ממריץ אין כל עייפות. הרגשה טובה אחרי עבודה קשה מעידה על כך שהעבודה היתה ממריצה, אבל הרגשת תשישות אחרי עשר או חמש-עשרה דקות היא סימן בדוק לכך שאתם עושים תרגול שיש בו גירוי יתר."

המאמץ ביוגה נעשה בצורה מבוקרת כך שלא יהיה גירוי יתר. גם בתנוחות היוגה הקשות ביותר, הנשימה ממשיכה לזרום ברכות דרך האף ואין התנשפות או דופק מוגזם. המערכות החיוניות מומרצות ושומרות על בריאותן, אך אין הפעלת יתר. ידוע שספורטאים שמפתחים שרירי לב גדולים מאוד סובלים אחרי פרישתם מבעיות לב שונות. ביוגה זה לא יכול לקרות. יוגה היא פעילות מתונה ומאוזנת (גם  אין פרישה מיוגה – איינגאר ממשיך לתרגל יוגה והוא בן 92 היום).

כמובן שכדי לפתח את הלב והריאות צריך לבצע תנוחות עמידה מתקדמות וכפיפות לאחור, אבל כל מי שמתמיד בדרך היוגה יוכל אחרי כמה שנים לבצע תנוחות אלו ואז הוא ידע מניסיונו מה פירוש להעלות את הדופק בצורה מתונה ומבוקרת. כאשר עושים כפיפות לאחור הדופק עולה, אבל הוא לא נעשה שטחי ומהיר מדי, הוא נשאר עמוק והנשימה חודרת לעומק הגוף ולא הופכת להיות שטוחה ורדודה.

מניסיוני האישי, אני יכול להעיד שבעבר נהגתי לעשות פעילות אתלטית כמו שחייה וריצות ארוכות. כיום אני לא מרגיש יותר צורך לעשות זאת; תרגול היוגה בהחלט מספיק כדי לשמור על הגוף שלי בכושר טוב ובבריאות ומעניק לי קלילות. גם בגילי (אחרי 55…) אינני מרגיש ירידה משמעותית בכושר הגופני.

האם כל אחד יכול לתרגל יוגה?

יוגה היא דרך רוחנית ומטרתה לצקת תוכן בחיינו ולסייע לנו לגלות את המשמעות האמיתית של החיים. את זה כולם צריכים, ולכן היוגה מיועדת לכולם.

היוגה גורסת שלמרות הבדלי התרבויות והמנטאליות בין בני האדם, הרי שביסודו של דבר, כולנו דומים. לכולנו יש לב, ריאות, כבד ומוח. לכולנו יש מודעות שנתונה לתנודות ולהסחות; כולנו סובלים מהתניות, הרגלים מגבילים, דעות קדומות וראייה מעוותת של המציאות. אבל בעיקר, הסבל האנושי מאחד את כולנו: כולנו נולדו בעל כורחנו ובעל כורחנו אנחנו גדלים, מזדקנים ומתים; כולנו נאחזים בחיים בכל כוחנו, אבל יודעים שהחיים שבריריים מאין כמוהם; כולנו צוברים רכוש ונאחזים בו, אבל יודעים שיום אחד נאבד הכול; כולנו חיים, אבל החיים והמוות נשארים תעלומה – בכל אלו אין הבדלי גזע, דת, מעמד או מין – כולם כפופים לאותם החוקים, עשירים ועניים, שחורים ולבנים, נשים וגברים. כולנו בנים של אותו טבע וביחס לטבע כולנו כמו תינוקות נזקקים: כולנו רוצים להימנע מסבל, להרגיש בטחון, לקבל תשומת-לב ואהבה ולהיות מאושרים.

מאחר שהגרעין האנושי משותף לכולם, כולנו צריכים תרגול שיעזור לנו להתגבר על הקשיים ולהשתחרר מהסבל שמלווה את חיינו. לכן היוגה יכולה להועיל לכל אחד, ללא תלות באופי, בגיל או בנטיית הלב. כל מה שצריך זה רק רצון להתמיד ולהמשיך בתרגול ונכונות להתאמץ!

האם אפשר להתחיל לתרגל יוגה בכל גיל?

כן. איינגאר לימד את מלכת בלגיה לעמוד על הראש בהיותה בת 80! בכל גיל אפשר לתרגל יוגה!

כמובן שתרגול התנוחות צריך להשתנות עם הגיל. אנשים צעירים זקוקים לתרגול נמרץ ודינמי ואילו אנשים מבוגרים צריכים תרגול מתון יותר ועליהם להשתמש בתמיכות ובעזרים. אחת ההמצאות הגאוניות של איינגאר היא השימוש בעזרי תרגול שונים (props), כמו כיסאות, בולסטרים, חגורות, ואף אביזרי עץ מיוחדים. בעזרת הפרופס, אפשר לבצע תנוחות קשות, ללא מאמץ ולשהות בהן בצורה בטוחה ונכונה. אנשים מבוגרים שלא תירגלו יוגה מעולם יכולים לבצע חלק מהתנוחות באמצעות הפרופס וכך הם יכולים להפיק תועלת רבה מהיוגה ולשמור על בריאותם גם בגיל מבוגר.

גם התרגול של איינגאר השתנה באופן ניכר במשך השנים, היום הוא שוהה בתנוחות זמנים ממושכים (כ- 20-30 דקות בכל תנוחה) ומשתמש בהרבה מאוד עזרים (props). בספרו 'עץ היוגה' הוא כותב כך:

"עליכם לוודא שבתרגול היומי שלכם יש התקדמות ושינוי. אילו הייתי עושה יוגה היום בדיוק כפי שעשיתי ב-1934, כשרק התחלתי, אז התרגול שלי היה כמו עץ בריא שאינו מניב פרי או אישה בריאה שאינה יכולה ללדת. אני לא עושה סוג כזה של יוגה. אני רוצה שפעולותיי יישאו פרי. הפרי האמיתי של היוגה אינו הישג חומרי או יכולת להופיע על במה."

"אף פעם לא מאוחר מדי בחיים לתרגל יוגה. אילו זה היה כך, הייתי צריך להפסיק לתרגל מזמן. למה שאפסיק לתרגל עכשיו?

ייתכן שאתם בני חמישים או שישים ואתם שואלים את עצמכם אם אין זה מאוחר מדי להתחיל בתרגול יוגה. חלק אחד בתוככם אומר "אני רוצה להתקדם", וחלק אחר מהסס. מהו החלק המהסס? אולי זהו פחד. מה יוצר את הפחד? …

למה אדם מבוגר נהנה ממין? למה אין הוא חושב כלל על גילו? כשהוא רואה נערה צעירה, המחשבה שלו תנדוד, אף שייתכן שאין לו היכולת הפיזית. מהו מצבו המנטלי? הוא היה רוצה לזכות בנערה; לא? אבל הציעו לו לתרגל קצת יוגה או משהו אחר למען בריאותו, "אני מאוד מבוגר," הוא יאמר! אם כן, המיינד הוא היוצר וההורס. הוא בונה אתכם מזה והורס אתכם מזה. אתם מוכרחים לומר לצד ההורס להיות שקט – רק אז תלמדו."

כמה זמן צריך לתרגל כל יום?

זו שאלה סובייקטיבית. האיכות חשובה לא פחות מהכמות. עדיף לתרגל בהתמדה מאשר לעיתים מזדמנות. עדיף רבע שעה כל יום, מאשר שעתיים פעם אחת בשבוע.

כל אחד צריך למצוא לתרגול זמן בחייו לפי אורח חייו ולפי האילוצים והצרכים שלו. ב.ק.ס איינגאר מספר שבצעירותו הוא היה מתרגל 8 עד 10 שעות כל יום. במסגרת סדר היום שלי, כאדם שעוסק בהוראת יוגה באופן מקצועי, אני מתרגל כשלוש שעות ביום (כ-18 שעות בממוצע שבועי). אבל מובן שמרבית האנשים עסוקים מכדי שיוכלו להקדיש זמן כה רב לתרגול. אין גם צורך שאנשים שאינם עוסקים בהוראת יוגה יקדישו זמן כה רב.

איינגאר אומר שהתנוחה הקשה ביותר ביוגה היא לפרוש את מזרון היוגה… ואמנם, החלק הקשה ביותר הוא להתחיל את התרגול ולהתמיד בו. לכן החלטה נחושה לתרגל על בסיס יומיומי – אפילו כאשר מדובר רק ברבע שעה ביום – היא המפתח להצלחה. בהמשך כל אחד ילמד בעצמו את הזמן הדרוש לו.

האם היוגה עומדת בסתירה לשיטות התעמלות אחרות?

לא. יוגה איננה עומדת בסתירה לשיטות אחרות. אפשר לשלב תרגול של יוגה עם תרגול נמרץ יותר של אתלטיקה או חדר כושר, או לתרגל יוגה במקביל לתרגול אחר שמפתח קשב ומודעות כמו שיטת פלדנקרייז או פילאטיס.

באיזה שעה ביום רצוי לתרגל?

באופן מסורתי, אידיאלי לתרגל בשעות הזריחה או השקיעה. מרבית האנשים מוצאים את שעות הבוקר המוקדמות טובות לתרגול כי בשעות אלו הגוף והמיינד עדיין רעננים ויש שקט. מרבית ההפרעות החיצוניות לא קיימות בשעות אלו, האוויר נקי והסביבה שקטה.

אני חושב שכל אדם צריך למצוא לעצמו את הזמן הנוח לו. אישית אני "ציפור בוקר" ולכן מתרגל מוקדם בבוקר, אך יש אנשים שעבורם הבוקר הוא שעה "מתה" והם מתעוררים רק לקראת הערב. מה שחשוב הוא למצוא את הזמן הטוב וליצור משבצת זמן קבועה לתרגול ולשאוף להתמיד בה. מובן שאין לתרגל אחרי ארוחות, לכן השעות האידיאליות הם לפני ארוחת הבוקר או לפני ארוחת הערב.

כמה זמן צריך להמתין אחרי אוכל לפני שאפשר לתרגל?

אחרי ארוחה מלאה יש להמתין 4 שעות לפחות לפני תרגול. אפשר לשתות שתייה חמה כמחצית השעה לפני התרגול. יש שתי סיבות עיקריות למה אין לתרגל בסמיכות לארוחה. ראשית, אחרי ארוחה הקיבה והמעיים גדושים ויש כובד בגוף ומגבלה בתנועה. תרגול על בטן מלאה עלול ליצור תחושות לא נעימות כמו מחנק או צרבת. אבל, ולא פחות חשוב מכך, התרגול גוזל מהגוף את האנרגיה הדרושה לתהליכי העיכול. לא כולנו מודעים לכך, אבל העיכול הוא תהליך שדורש מידה רבה של אנרגיה. אם אנחנו עושים פעילות גופנית בזמן של עיכול, הגוף מפנה את משאבי האנרגיה לפעילות הגופנית, על חשבון העיכול ודבר זה פוגע באיכות העיכול וספיגת המזון.

עם זאת, יש בשיטת איינגאר כמה תנוחות משקמות (restorative) אותן אפשר לעשות מיד אחרי האוכל, ואפילו הן מועילות לעיכול אחרי ארוחה גדושה. תנוחות כמו סופטה בדקונאסנה או סופטה ויראסנה על תמיכה של בולסטר, אינן מאמצות כלל והן יוצרות מקום רק בחלל הבטן ולכן מקלות על תהליכי העיכול.

האם תרגול היוגה הוא ממכר?

יוגה איננה התמכרות. התמכרות היא חולשה, היא משהו שכפוי עלינו בגלל צורך רגשי עז, היא היאחזות שיוצרת תלות נפשית. בהתמכרות קיימת שרשרת מעין זו:

'אני רוצה משהו… אני חייב את זה, … אני חייב את זה מיד… אם לא אקבל את זה מייד אני לא יודע מה יקרה לי…'

התמכרות מוגדרת כפעילות הרגלית שפוגעת בבריאות, או בתפקוד החברתי, או ביכולת ההשתכרות (מלשון שכר), או בהתנהלות הכלכלית של האדם (או בכל אלה גם יחד). כשהיא נמשכת לאורך זמן היא יוצרת תלות וגורמת סבל רב לאדם המכור ולקרובים אליו.

מאפיינים אלו אינם קיימים ביוגה. נהפוך הוא: יוגה היא תרגול שדורש מאמץ ומשמעת עצמית. אין זה קל לתרגל יוגה, בתרגול אין ריגושים ואטרקציות והוא דורש הרבה עבודה, סבלנות וריכוז. אנשים חלשים שנוטים להתמכר, עלולים להתקשות להתמיד בתרגול יוגה (אם כי יוגה יכולה לשמש ואף משמשת דרך להעצמה שמסייעת להיגמל מהתמכרויות[1]).

תרגול היוגה נועד להגביר את הקשב והמודעות; יוגה היא חקירה עצמית, וכאשר אנחנו מתבוננים עמוק לתוך עצמנו אנחנו יכולים לחשוף את הסיבות שגורמות להתמכרות, אנחנו מודעים לקשיים, לצרכים ולחוסרים ויכולים לטפל בהם באופן מודע.

התמכרות נובעת מרצון למלא ריקנות או חסך משמעותי, יוגה יוצרת מלאות ואיזון רגשי ולכן היא פועלת נגד הצורך להתמכר.

היוגה מזהה את מקורות האומללות שלנו, שניים מהם הם: משיכות או היאחזויות [2] (attachments) ודחיות (aversions). התמכרות אינה אלא צורה קיצונית של היאחזות. תרגול היוגה מעניק לנו סיפוק פנימי עמוק ולכן משחרר אותנו מהצורך להיאחז בדברים חיצוניים ולהיות תלויים בהם.

נכון, אפשר להתמכר לפעילות גופנית, אבל יוגה היא לא סתם פעילות גופנית, יוגה היא עבודה על המיינד (mind) באמצעות הגוף; היא מסע פנימה לגילוי העצמי האמיתי; היא שחרור מהתניות והרגלים מזיקים, לכן יוגה אמיתית היא ההיפך מהתמכרות.

[1] בהקשר זה ראו את הסרט:Addiction, Recovery & Yoga (ראו: http://www.adyo.org/)

[2] שלושת האחרים הם: בורות או אשליה, תחושת עצמי או הזדהות עם האגו ופחד או היאחזות בחיים.

איזה ציוד צריך בשביל לתרגל איינגאר יוגה?

סטודיו מצויד של איינגאר יוגה יכיל בד"כ ציוד בסיסי הכולל: מזרונים, שמיכות, קוביות, חגורות, כיסאות ובולסטרים. בד"כ נראה גם חבלים שמעוגנים לתקרה ו/או לקיר וכן ציוד מיוחד: "ריהוט יוגה" (קשתות, ספסלים בגבהים שונים ועוד). עם זאת, כדי להתחיל לתרגל, לא צריך יותר מאשר מזרון ואולי חגורה או שתיים.

כאשר רוצים ללמוד סרוונגאסנה (עמידת כתפיים) צריך יכולת ליצור משטח הגבהה בגודל של כחצי מטר על חצי מטר ובגובה של כ-5 ס"מ. את זה עושים בד"כ באמצעות ערמה של 5-6 שמיכות מקופלות, אבל אפשר גם בעזרת 4 ספוגים ושתי שמיכות, או כרית שטוחה במידות מתאימות.

הציוד הבסיסי הנדרש למתרגלים ותיקים הוא: מזרון, 2 חגורות, 5 שמיכות, 2 קוביות ובולסטר. זה ציוד זול בהרבה מזה הנדרש לענפי ספורט כמו רכיבה על אופניים או חדר כושר. והערך שלו לא יסולא בפז. בהמשך רצוי שיהיה גם כיסא מתאים ואם אפשר ציוד נוסף, הרי זה רק מבורך.

האם יוגה היא שיטת התעמלות?

פרשנט איינגאר [3] בהתייחסו לסוגיה זו שאל: 'מה ההבדל בין פעילות פיזית לפעילות מנטאלית?'. זו שאלה לא פשוטה: כל פעילות שאנו עושים כרוכה בהפעלה של הגוף והמיינד גם יחד. גם כשאנו מקשיבים להרצאה או עובדים מול מחשב אנחנו משתמשים בגוף, אנחנו נמצאים בתנוחת ישיבה כלשהי, ומאידך גם כשאנו מתעמלים אנחנו משתמשים בכשרים מנטליים. מה אפוא ההבחנה?

התשובה שלו היא: 'כל מה שנעשה בשביל הגוף הוא פיזי וכל מה שנעשה בשביל המיינד הוא מנטאלי'. כלומר, הכוונה היא החשובה, המטרה של הפעילות.

כשאנשים עושים התעמלות או עוסקים בספורט, המטרה שלהם היא לשפר את הכושר הגופני, לחזק את הגוף, להיות גמישים יותר, לשפר סבולת הלב-ריאות וכיו"ב. כל אלו הם מטרות גופניות, ולכן הפעילות היא פיזית. אין בכך כל רע, אבל זו מטרת הפעילות.

לעומת זאת, יוגה משתמשת בגוף ככלי לעבודה על המיינד. יוגה היא תרגול של ריכוז ומודעות שנועד להשקטה וליצירת איזון מנטאלי.

יוגה היא דרך של טרנספורמציה, של שינוי מהותי באישיות שלנו שמטרתו הסופית היא שחרור מהסבל שבו רווי הקיום האנושי. יוגה היא ראיית המאחד את כולנו: הנשמה הפנימית שבתוכנו. ראייה כזו מוליכה לתכונות כמו: איזון, סובלנות, סבלנות, שיקול דעת, רגישותראייה צלולה, שמחה, נדיבות וחמלה.

אלו מטרות רוחניות גבוהות ואלו הן המטרות האמיתיות של היוגה. הבריאות והתועלות הגופניות הן (כמו שאומר איינגאר ב"עץ היוגה") תוצרי לוואי בלבד.

אמנם יוגה כשיטת התעמלות היא לדעתי השיטה האידיאלית, משום שהיא מפעילה את הגוף באופן אופטימאלי. בנוסף על הפעולה על השלד והשרירים שיוצרת חוזק וגמישות, היוגה מפעילה גם את המערכות הפנימיות. מערכת ההובלה, העיכול, הנשימה, הפרשת ההורמונים וכיו"ב מומרצות ומופעלות ובריאותן נשמרת. יוגה היא שיטה מאוזנת שאפשר לתרגל לאורך שנים כדי לשמור על גוף בריא וחיוני וכדי להאט את קצב ההזדקנות.

למרות כל אלו, ובגלל מה שנאמר קודם, לא נכון לראות ביוגה שיטת התעמלות, יוגה היא הרבה מעבר לכך.

[3] בנו של ב.ק.ס איינגאר ומורה ליוגה בזכות עצמו

האם בשעורי יוגה בשיטת איינגאר לומדים טכניקות נשימה?

כן, האיבר הרביעי של היוגה הלוא הוא פראנאיאמה[4], הוא, לצד האסנות, מרכיב חשוב ועיקרי בשיטת איינגאר. אולם בשעורי מתחילים אין דגש רב על נשימה. בהנחיות שנותנת גיטה איינגאר[5] בחוברת תרגול היא כותבת כך: "אל תעצרו את הנשימה בעת ביצוע האסנות. נשמו רגיל. תמיד שאפו ונשפו דרך האף. שאפו או נשפו כאשר מצוין כך בפירוש (בהנחיות). התרכזו יותר בביצוע הנכון של התנוחה ולא בנשימה. הפרטים של הנשימה הופכים ידועים רק כאשר מגיעים להתבססות נכונה באסנות. אם האסנה נכונה, הנשימה תנוע כיאות."

הנחיות אלו מייצגות את הגישה של שיטת איינגאר לנושא: תרגול פראנאיאמה הוא תרגול מתקדם ואם מנסים ללמד אותו למתחילים, התוצאה לא תהיה טובה. ההנחיה למתחילים היא לא לעצור את הנשימה, אלא להמשיך ולנשום נשימה זורמת דרך הנחיריים (גם לנוכח מאמץ או לחץ בתנוחה). לא קל למתחיל ליישם אפילו הנחיה בסיסית כזו.

הגישה הזו נסמכת על פטנג'לי, בסוטרות היוגה שלו, כאשר הוא מגדיר את האשטנגה יוגה – שמונת איברי היוגה, הוא אינו מציין בפירוש סדר שבו צריך להתקדם בתרגול, פרט לאיבר הרביעי, פראנאיאמה, שלגביו נאמר שיש לתרגל אותו רק לאחר שמתבססים בתרגול האסנות. הנחיה זו קל להבין, משום שהאסנות מכינות הן את הגוף והן את המיינד לפראנאיאמה. פראנאיאמה דורשת יכולת לשבת ישיבה יציבה וזקופה, כאשר בית החזה רחב ופתוח, ללא מתח מוגזם, לאורך זמן. היא גם דורשת יכולת לעקוב מקרוב אחרי תנועת הנשימה, שהיא מעודנת הרבה יותר מתנועות הגוף שמבצעים באסנות. לכן היא דורשת רמת ריכוז גבוהה יותר. יתר-על-כן, תרגול אפקטיבי של פראנאיאמה מחייב תנועה חופשית בבית החזה. האסנות יוצרות מרחב בבית החזה ומשחררות מתחים, מה שמאפשר לצלעות לנוע בצורה חופשית וחלקה – בלי זה אין הרבה טעם לנסות ולתרגל פראנאיאמה.

מסיבה זו, יש להתאזר בסבלנות ולעבוד בהתחלה על האסנות. עם זאת, איינגאר פיתח סוגי פראנאיאמות שמבוצעות בשכיבה כשהגב נתמך ע"י שמיכות או בולסטר. תרגול כזה של טכניקות נשימה  אפשר להציג לתלמידים מתחילים יחסית, בתנאי שהם כבר פיתחו מידה מינימאלית של ריכוז וסבלנות ויכולים לשכב בהרפיה ולעקוב אחרי מהלך הנשימה.

[4] פראנאיאמה היא תרגול שבו מנצלים טכניקות נשימה כדי לעורר, להזרים ולאגור את אנרגיית החיים, הפראנה.

[5] בתו של ב.ק.ס. איינגאר ומורה ליוגה בזכות עצמה


האם בשעורי יוגה בשיטת איינגאר לומדים טכניקות מדיטציה?

לא. גישתו של איינגאר היא ש:"השליטה באסנות ובפראנאיאמה מסייעת למתרגל לנתק את הנפש מהאחיזה של הגוף, וזה מוליך באופן אוטומטי לריכוז ולמדיטציה." (מתוך "עץ היוגה").

כלומר, הוא גורס שמדיטציה איננה טכניקה שאפשר לתרגל, אלא היא נובעת באופן אוטומטי מתוך התרגול של האסנות ושל הפראנאיאמה. הוא כותב עוד ב"עץ היוגה": "מדיטציה איננה דבר הניתן לביטוי במלים. יש להתנסות בה באופן ישיר. אי אפשר ללמד מדיטציה. אם מישהו טוען שהוא מלמד מדיטציה, אתם יכולים מיד לדעת שאין הוא יוגי כלל."

הוא מסביר זאת בהמשך כך: "אתם עשויים לתרגל מדיטציה ולפתח מודעות כשאתם יושבים בשקט בפארק, וזה הולך די בקלות. אבל כשאתם עסוקים בעבודה, חייכם נשלטים בידי מחשבות, וקשה להגיע למודעות מלאה. כשאתם מתרגלים אסנה, פראנאיאמה ופרטיאהרה אתם לומדים להיות מודעים לחלוטין –  אתם מפתחים מודעות בכל גופכם בזמן היותכם בפעולה. אז אתם יכולים להיות מודעים לגמרי בכל הנסיבות."

אבל אל לנו להתבלבל, מדיטציה היא איבר מרכזי וחשוב בדרך היוגה, איינגאר אמנם נגד ללמד מדיטציה באופן פורמאלי, אבל הוא בכתביו הוא מדבר רבות על מדיטציה; עבורו השתקעות בתנוחה היא מדיטציה עמוקה.  כל מי שזכה לבקר במרכז שלו בפונה (הודו) וראה את איינגאר מתרגל, יודע שהבנאדם פשוט נכנס לתנוחות ושוהה בהם זמנים ארוכים מאוד, במה שנראה כמדיטציה עמוקה. זה יכול להיות חצי שעה על הראש (בגיל 90+!) או כפיפות אחורה שאני ואתם מתקשים להחזיק אפילו דקה והוא שוהה בהם ללא מאמץ רבע שעה ומעלה!

ב"עץ היוגה" הוא כותב כך על מדיטציה:

"כשמוזגים שמן מכלי אחד לכלי אחר, הוא שומר על זרימה קבועה, יציבה ושווה. באופן דומה, על זרימת תשומת הלב והמודעות להישמר יציבה וקבועה. מודעות יציבה זו היא דהיאנה (מדיטציה). דהיאנה היא הדרך לגלות את העצמי הגדול יותר. זוהי אמנות הלימוד העצמי, ההתבוננות, ההתעמקות וראיית האינסופי החבוי בפנים. זה מתחיל בהתבוננות בתהליך הפיזי, נמשך בהתבוננות מדוקדקת במצב המנטלי, ואז משלב את תבונת הראש עם זו של הלב כדי לצלול לתוך התבוננות מעמיקה. על ידי התבוננות מעמיקה זו התודעה מתמזגת עם אובייקט המדיטציה. צירוף זה של סובייקט ואובייקט הופך את התודעה המורכבת לפשוטה ומוארת מבחינה רוחנית."

איך מתמודדים עם כאבים בתנוחות?

שאלה זו היא מעניינת משום שתנוחות היוגה מפגישות אותנו עם אי-נוחות וכאב וצריך לדעת איך להתמודד עם תחושות כאלו.

כאב היא מילה גדולה, אבל כמו מילים רבות אחרות היא מכסה על קשת גדולה של תחושות לא נעימות בגוונים ובעוצמות שונות. כאב מזמין אותנו להתבוננות עצמית. לאיינגאר יש שתי אימרות שמתייחסות לכאב:

  • "הפילוסופיה של הכאב היא לכבוש אותו"
  • "הכאב בא להדריך אתכם. הכאב הוא הגורו שלכם"

אימרות אלו מקפלות מאחריהם עולם שלם. הן מצביעות על כך שכאב הוא חלק מיוגה ושיוגה אינה עוסקת דווקא בהימנעות מכאב, אם כי יוגה היא גם אי-פגיעה (א-הימסה – אחד העקרונות החשובים של היוגה). לכן, כאב כשלעצמו הוא לא בהכרח שלילי, אבל כאב שפוגע הוא שלילי. לכן אפשר להוסיף את האימרה הבאה:

  • "יוגה איננה הימנעות מכאב, אבל יוגה היא הימנעות מפגיעה"

זה כמובן מעלה את השאלה: כיצד נדע להבחין בין כאב פוגע לכאב לא פוגע?

כאשר עולה כאב בתנוחה אנחנו נוטים להיתפס לפאניקה ולרצות לצאת מהתנוחה, במקום זאת, היוגה מזמינה אותנו להישאר ולבחון לעומק מה אנו מרגישים. יש סוגים רבים של תחושות שמוגדרות כ"כאב": יש "כאב טוב" של מתיחה בריאה של שרירים, יש תחושה של אי-נוחות בגלל לחץ או בגלל שהייה במצב לא מוכר, יש תחושות של דקירה, יש כאב ממוקד וחריף ויש כאב עמום ומפוזר. יש כאבים שנעלמים מיד כשיוצאים מהתנוחה ויש כאלו שנשארים ימים רבים אחרי התרגול. יש גם כאבים שלא מורגשים בזמן התנוחה, אלא רק לאחר-מכן.

במקום לברוח מהכאב יש לנו הזדמנות להתבונן לתוך מהותו. לראות מה בדיוק אנחנו מרגישים.

יוגה היא תרגול שנועד לפתח שוויון-נפש, כלומר יכולת לשמור על יציבות פנימית גם לנוכח קשיים חיצוניים. לכן שהייה עם אי-נוחות היא תרגול חשוב של יוגה: מה קורה לנו כשאנו חשים באי-נוחות בתנוחה? מה התגובה שלנו? מה יקרה אם, בניגוד להרגל, נשאר עם אי-הנוחות ונצפה בה?

אלו שאלות חשובות משום שבחיים אנחנו נתקלים לעיתים קרובות באי-נוחות, בקשיים, בכאבים, והמציאות היא כזו שלא תמיד ניתן לסלק דברים אלו. השאלה היא האם אנו יכולים לשמור על שקט פנימי ועל פעולה צלולה גם במצבים כאלו. זה אימון של סובלנות ועמידות, פיתוח של טולרנטיות.

עם זאת, מובן שאנו לא רוצים לפגוע בעצמנו (ובתרגול של תנוחות יוגה יש שפע של הזדמנויות לפגיעה). פגיעה בתרגול יכולה לנבוע משתי סיבות: חוסר רגישות ומוטיבציה עודפת.

יתכן שאנו רוצים מאוד לעשות תנוחה מסוימת, אבל הרצון הוא בראש, ואילו הגוף עדיין לא מוכן, במקרה כזה עלינו לגלות זהירות והתחשבות בגוף, להקשיב ליכולת האמיתית של הגוף ולא לכפות עליו את מה שהראש רוצה. זה תרגול של א-הימסה – אי פגיעה, שהוא כאמור, אחד העקרונות המרכזיים ביותר של היוגה.

חשוב מאוד אפוא לאבחן את סוג הכאב. אחד הקריטריונים החשובים הוא האם הכאב נמשך גם כשיוצאים מהתנוחה. כאב כזה הוא בד"כ כאב לא טוב, כלומר כאב מזיק שעלול לגרום לפגיעה. לעומת זאת, כאב שנעלם מיד כאשר יוצאים מהתנוחה הוא בד"כ לא מזיק. כאשר מופיע כאב לא טוב יתכן שהוא מעיד על עבודה לא נכונה או לא מאוזנת. יש גם כאבים שמופיעים רק אחרי התרגול, לפעמים רק למחרת היום, או כמה ימים מאוחר יותר. בזמן התרגול לא חשנו בכל בעיה, אבל בכל-זאת, הייתה פגיעה. כאב כזה מעיד על חוסר רגישות. איינגאר מביא דוגמה ב"עץ היוגה":

"קחו לדוגמה כאב גב בחלק העליון של עצם הישיבה בזמן ביצוע כפיפה לפנים כמו פַּשְצִ'ימוֹטַנַאסַנָה. אם אתם סובלים מבעיה זו, בפעם הבאה שאתם מבצעים את התנוחה שימו לב שרגל אחת נוגעת ברצפה והאחרת נמצאת מעט מעל הרצפה, ואחד משרירי הסַקרו-איליַק (sacro-iliac) נמתח בחלק החיצוני, כשבצד האחר נמתח החלק הפנימי של השריר. זה קורה משום ששריר אחד רגיש והאחר לא. כל אחד מהם נע בהתאם לזיכרון ולתבונה שהתפתחו אצלו.

האם אתם מודעים לכל הדברים האלה? ייתכן שלא, משום שאינכם מודטים בתנוחות."

זה מדגים כיצד כאב יכול להיות הגורו שלנו ולעורר אותנו ללמידה. כיבוש הכאב מחייב על-כן להתבוננות מדויקת, להקשבה, לפיתוח של סבלנות, סובלנות ושיקול-דעת. כל האיכויות הללו הן חשובות ביותר ותרגול נכון של יוגה יכול להיות תרגול שבו אנו לא פוגעים בעצמנו ויחד עם זאת, לא בורחים מכאב.

מה החשיבות של תרגול תנוחות מתקדמות?

יש שיטות יוגה (כמו שיטת שיווננדה למשל) שאינן מדגישות התקדמות באסנות ומסתפקות במספר קטן של אסנות נבחרות. לרבים מאתנו יש הרגשה שאפשר להסתפק ב-50 עד 80 אסנות עיקריות, משום שיש מספיק עבודה גם על התנוחות הבסיסיות. אולם שיטת איינגאר כוללת תרגול של תנוחות מתקדמות (אמנם רק אחרי שהמתרגל שולט בתנוחות הבסיסיות ומגיע בהן לדיוק ולאליימנט נכון). מדוע כל-כך חשוב לתרגל תנוחות מתקדמות?

איינגאר מתייחס לזה ב"אור על היוגה" בתארו את ההשפעות של התנוחה אורדווה קוקוטאסנה (תמונות 417-419):

"עמוד השדרה נמתח מתיחה מלאה ומתקבלת השפעה של פאשצ'ימותאנאסנה בזמן קצר מאוד. הזרועות ואברי הבטן מתחזקים. כל התנוחות המורכבות והקשות מביאות תוצאות במהירות רבה יותר מן התנוחות הפשוטות. לאחר שהגוף נעשה חזק וגמיש יותר, לתנוחות הפשוטות תהיה השפעה מועטה אם בכלל. לכן החכם מפסיק לתרגל את התנוחות הפשוטות ובמקומן מתרגל את המורכבות, ממש כשם שמלומד אינו חוזר מדי יום על האלפבית. אולם, כשם שרקדנים מתרגלים מדי יום כמה צעדים בסיסיים ואינם פוסקים לעשות זאת, כך גם על תלמיד היוגה להמשיך ולתרגל מדי יום שירשאסנה וסארוונגאסנה עם המחזורים שלהם".