להקדיש לעצמך שעה ביום

בספר Torah Yoga של דיאן בלומפילד היא מספרת שידידה שלה שאלה מורה ליוגה בהודו "מה מנסים להשיג בתרגול יוגה?". היא ציפתה לתשובה כמו: "אנחנו לומדים למצוא את האלוהי שבתוכנו, לחוות איחוד עם האור והאהבה הגדולה..."; אבל במקום זה שמעה את התשובה: "אנו לומדים איך לא לענות לצלצולי הטלפון במשך שעה."

כשקראתי את זה נראה לי מוזר להגדיר את מטרת תרגול היוגה באופן כה פרוזאי; אבל דיאן ממשיכה ומסבירה:

"יוגה היא תרגול של מיקוד תשומת הלב – של הימנעות מהסחות דעת. חלק מהסחות הדעת כמו צלצול הטלפון, נובעות ממקור חיצוני, אבל רוב ההפרעות נובעות מהמחשבות הגועשות שלנו – רשימת הדברים שעלינו לעשות היום, הבעיות שאותן אנו מנסים ליישב – כל אלו הם  צלצולי טלפון פנימיים.

אי אפשר למנוע מהטלפון לצלצל ממש כשם שאי אפשר לעצור את הפטפוט המחשבתי (לדעתי את הטלפון דווקא אפשר פשוט לנתק). אולם, אפשר לשמוע את הטלפון ולא להגיב לצלצול. אפשר להתבונן במחשבות ולשחרר אותן, להניח להן לחלוף. אפשר ללמוד שלא להיענות לכל קריאות החירום הפנימיות ולהפנות את תשומת הלב לממד אחר של הקיום.

המורה ההודית לא אמרה שיוגה פירושה לא לענות לעולם לטלפון. יוגה אינה התנתקות מאחרים. היא אמרה שיוגה היא תזכורת להקדיש קצת זמן כדי להתחבר עם עצמנו.

כאשר אתה מתרגל יוגה, הנח לטלפון לצלצל. תוכל להתייחס לזה מאוחר יותר. יוגה היא הזדמנות להקדיש את תשומת הלב לעצמך. זהו הזמן להיענות לצלצול אחר, הצלצול של הנשמה שלך."

עד כאן פחות או יותר, תרגום קטע מהספר של דיאן – מורה לאיינגאר יוגה מירושלים שפיתחה דרך ייחודית לשלב את המסורת היהודית של לימוד התורה עם תרגול יוגה ושאותה היא מסביר בספרה  "Torah Yoga".

פטנג'לי אמנם מדבר על הפסקה מוחלטת של תנודות התודעה – אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו. האם בעולם התזזיתי שלנו ובסדר היום ההיפר-אקטיבי שלנו זו מטרה ריאלית? כיום יש יותר ויותר צלצולי טלפון ואזעקות (סמסים, אימייל מכל טלפון נייד...). זה עדיין לא אומר שלתרגול יוגה אין ערך. כולנו נורא עסוקים, רובנו לוקים במחלה המודרנית שלאחרונה שמעתי הגדרה יפה שלה באנגלית: do-disease"" – עשייה בלתי פוסקת. אנחנו במרוץ מטורף אחרי הזמן ואחרי ניסיון לכבות שרפות, להשלים משימות דחופות. רק לעיתים רחוקות אנחנו מתפנים לדברים החשובים באמת. זה כאילו אנו חשים שרק עשייה בלתי פוסקת יכולה להצדיק את הקיום שלנו. שכחנו את העונג שבלקחת זמן לעצמנו, לעצור ופשוט להיות, לצאת לטיול רגוע בטבע, לשוחח בנחת עם ידידים או עם בני המשפחה ו... להתבונן פנימה ולתרגל יוגה.

כל מי שמתרגל יוגה לבד יודע שזה לא פשוט: הזמן תמיד נראה יקר, תמיד יש אג'נדה של דברים דחופים, מיליון 'צלצולים' שצריך להתייחס אליהם. איך אפשר להקדיש שעה ביום ליוגה, למשהו שאי אפשר למדוד את התועלת המיידית שלו?

אבל בואו נלמד להקשיב לכל הקולות הפנימיים והחיצוניים שמנסים לשכנע אותנו למה בדיוק עכשיו אי אפשר להקדיש זמן לתרגול – להקשיב לקולות האלו, ולענות להם: "שמעתי אתכם, אתם נורא חשובים – אבל אני עסוק עכשיו – אתייחס אליכם בהמשך, אחרי שאסיים לתרגל".

לתחושתי אם מצליחים לעשות את זה – אנחנו מתקרבים במשהו ל"צ'יטה וריטי נירודהה" של פטנג'לי (הפסקת תנודות התודעה).

 

מסרים קודמים