ממש עכשיו חזרתי מתרגול ב-Institute שהוא המרכז של איינגאר כאן בפונה. הליכה של 5 דקות ואני כבר בדירה ששכרתי לי כאן להחודש. עדיין מרגיש את משקה הקוקנט (אגוז קוקוס) מרווה ומזין אחרי התרגול. [למי שלא מכיר, אגוזי הקוקוס הטריים הם בצבע ירוק ומלאים חלב מזין. בד"כ פשוט עושים בהם חור להשחיל קשית ושותים את העסיס. ליד המרכז שלאיינגאר יש תמיד כמה עגלות עמוסות בקוקנט והם יודעים בדיוק את לוחות הזמנים, כך שיהיו שם כל פעם שנגמר שיעור או תרגול....]
אחרי טיסה די מתישה (דרך איסטנבול) נחתנו (עם עידית וגם רינה טוויל) אור ליום שני, ה-1/8 וכבר באותו יום הגענו לפונה והלכנו לשיעור של גיטה (ב-6 בערב).
למי שלא יודע: גיטה היא הבת הבכורה של איינגאר (הוא בן 93 בקרוב והיא בת 67). היא, יחד עם הבן פרשנט (הצעיר ממנה בכמה שנים) הם ממשיכי דרכו של הגורו (ב.ק.ס. איינגאר) והם אלו שמלמדים את מרבית השיעורים. בשנה-שנתיים האחרונות, הצטרפה גם אחת הנכדות – אביג'יטה לצוות המורים (היא צעירה - רק בת עשרים ושלוש או משהו כזה, אבל יש לה פוטנציאל להיות מורה טובה והסבא מטפח אותה ללא הפסקה). יש עוד כמה מורים נוספים, אחד מהם ראיה ביקר לא מכבר בארץ והעביר סדנאות.
כל יום יש שיעור של שעתיים ובנוסף המרכז פתוח בשעות מסוימות לתרגול. למשל, כשיש שיעור בערב (מ-6 עד 8) אז אפשר לבוא לתרגל מ-9 בבוקר עד 12. אח"כ מחפשים מסעדה טובה לאכול צהריים (הייתי יכול להקדיש מאמר שלם לטעמים של המטבח ההודי – אבל זה לא הנושא) ובשעה 4 יש כבר שיעור טיפולי – מורים בכירים יכולים להשתתף בשיעור זה כדי לעזור למטופלים. וב-6 כבר שיעור הערב. אין ספק שזה סדר יום מלא שסובב כולו סביב היוגה. וזה כף אמיתי וגם זכות גדולה להקדיש חודש שלם לתרגול וללימוד, בלי שצריך לחשוב על דברים אחרים ולדאוג בקשר לענייני היומיום. וללמוד ישירות מהגורו, מפתח השיטה, שנערץ בעולם כולו! כנראה שהייתה לי קארמה טובה מאיפשהו אם זכיתי בכזה דבר!
איינגאר עצמו לא מלמד ישירות, אבל הוא נמצא בשעות התרגול ושם הוא מדי פעם עובד עם מישהו ומלמד אותו (לרוב עם אביג'יטה, הנכדה, אבל לפעמים עם תלמיד אחר). הוא משתתף גם עדיין בחלק מהשיעורים הטיפוליים ונוכח גם בשיעורי הנשים (שם הוא בעצם מעביר את השיעור – אם כי לא ישירות אבל על כך אולי נספר בפעם הבאה).
גיטה ופרשנט שונים מאוד בדרך ההוראה שלהם, כל אחד מגיש את היוגה מזוית ראייה אחרת (לפעמים כמעט מנוגדת), הם מייצגים קצוות שונים, אבל יחד נותנים תמונה שלמה. אולי צריך את הניגוד של היין והיאנג כדי לקבל תמונה שלמה של הנושא הרחב הזה. גיטה היא אלופת הפרטים היא יודעת להדגיש נקודות מרכזיות שקשורות לתנוחות ומציגה אותן בצורה בהירה. זה יוצר חוויה – השיעור שהיה ביום שני בערב הוקדש לנושא הכתפיים והגב העליון. היא הכריחה אותנו לעשות שוב ושוב פתיחות כתפיים בתמוחות שונות (מתיחת כלב, תנוחות עמידה וכו' – התנוחות אותן תנוחות מוכרות, אבל הן פתאום מרגישות אחרת...). אין אפשרות להתחמק מהמבט שלה ואי אפשר להתעלם משטף ההוראות המדויקות והחודרות. בסוף השיעור הרגשתי את הכתפיים כמו שכבר הרבה זמן לא הרגשתי – פתאום הרגשתי שאני נושם מהכתפיים...
פרשנט הוא איש רוח ופילוסוף ויותר מהכול איש של מילים. השיעורים שלו הם אתגר אינטלקטואלי לא קטן. הוא הוגה מקורי וחריף ויצירתי ביותר. הם מעביר בשיעור רעיונות שקשורים לתרגל וליוגה וכמעט מתעלם מכל הפרטים הטכניים שקשורים לביצוע האסנות (הוא אומר שזה נחוץ למתחילים, אבל לא בשבילנו) והוא ונותן המון חומר למחשבה. בעיקר הוא מתמחה בלאתגר את צורת העבודה המקובלת בשיטת איינגאר. הוא גורם לבדיקה של כל ההרגלים שלנו ומעלה שוב ושוב את השאלות: מהי יוגה בשבילנו? מהי מטרת התרגול? מה אנחנו רוצים להפיק או ללמוד?
התמה הקבועה שלו היא שיוגה היא לא בשביל הגוף. אנחנו משתמשים בגוף כדי לעבוד על כל המרכיבים של המהות האנושית (the whole being, the I). אבל לרוע המזל ההרגל וצורת העבודה ביוגה כפי שנפוצה היום מחליפה בין האמצעי למטרה, והגוף במקום להיות הכלי והאמצעי הופך להיות המטרה. זו הסכנה שבתרגול הרגיל שרווח במערב; ופרשנט לקח על עצמו את התפקיד להיות המוכיח בשער. הוא מזכיר לפעמים את הנביאים המקראיים, מין ירמיהו כזה שמטיף ומוכיח על ההסתאבות של השיטה. היוגה הפכה אמנם לפופולרית, אבל האם זו עדיין יוגה? האם איננו שוכחים את המטרה המקורית? ההתרכזות של מורי איינגאר בפרטים הטכניים של ביצוע התנוחה עלולה להפוך את הגוף למושא העניין העיקרי ופרשנט חוזר ומתריע על הטעות הזו.
מהי אם כן המטרה של האסנות? איך תרגול אסנות עוזר לנו להתפתח רוחנית? איך הוא יכול לחולל טרנספורמציה באישיות שלנו? אם זה לא למען הגוף, אז איך בדיוק העבודה הגופנית הזו משפיעה על המערכת האנושית כולה? על התודעה? על הנפש? על המוח?
אלו שאלות נכבדות ופרשנט בשיעורים שלו מספק תשובות מגוונות.
בשיעור שהיה אתמול הוא הציג רעיון מעניין ששינה את התרגול שלי היום ועשה אותו עמוק יותר. הוא אמר שאסנה היא מושב (זו אמנם המשמעות הליטרלית המקורית של המילה 'אסנה' בסנסקריט). אבל הכוונה כאן היא שכל אסנה מספקת לנו מושב עבור תפקיד מסוים, או נקודת ראות אחרת על עצמנו ועל המציאות. כמו שיש סוגים שונים של כסאות: כיסא למשרד, כיסא לפינת האוכל, כיסא נוח, כיסא באוטו שמשמש לנהיגה ואפילו מושב באסלה שגם הוא מאפשר לבצע פונקציה מסוימת (הדוגמה שלו, לא שלי) – כך כל אסנה מספקת נקודת השקפה אחרת. לכן המטרה של תרגול האסנות היא לתת לנו 'מושבים' שונים, או נקודות השקפה שונות על עצמנו ועל העולם. אנחנו עומדים על הראש לא רק בגלל שזה מזרים דם למוח ומשפר את תפקוד המערכת ההורמונלית (למרות שלעמידת ראש יש לבטח את ההשפעות האלו וגם להן יש חשיבות), אבל המטרה העיקרית של תרגול עמידת הראש היא שינוי הפרספקטיבה. כל תנוחה יוצרת פסיכולוגיה שונה ומציגה את העולם מזווית אחרת. זה לא רק שהראש למטה והכול נראה הפוך, אלא שעצם השהייה בתנוחה (בכל תנוחה, לא רק בעמידת ראש) מספקת תצפית אחרת, או מקום מנטאלי אחר שנותן ראייה אחרת. וזה הלימוד. כל תנוחה היא מושב אחר של מדיטציה, אפשרות להתבונן על עצמנו ממקום אחר. להתבונן על הנשימה ועל השימוש בנשימה להתבונן על המיינד, על תהליכי החשיבה, על ההרגלים, על הנטיות כו' כר נרחב למחקר וללימוד, וכל תנוחה היא עוד דרך להכיר את עצמנו. והרי ידוע ש'דע את עצמך' היא האלף וגם התו של כל דרך רוחנית.
לכן תנוחות עמידה הן סוג של מושב (במובן המנטאלי שהוצג לעיל), כפיפות אחורה הן סוג אחר של מושב, פיתולים, כפיפות לפנים, תנוחות הפוכותו כו' – הרבה סוגי מושבים, וכולם מעניינים ומאתגרים.
כאמור, היום תירגלתי בהתכוונות הזו והרגשתי שהאיכות של התרגול היא שונה, עמוקה יותר.
זהו להפעם ובהמשך אשתדל לשתף אותכם בעוד חוויות ותובנות...
איל
