עוד שבוע מהיום מתחיל המסע חזרה... וזה זמן שאולי אפשר להתחיל לסכם את הביקור.
השהות כאן תמיד מטלטלת ומעוררת מחשבה. שוב עולות שאלות כמו: מה זה בכלל יוגה? למה עושים יוגה? מה מבדיל יוגה מהתעמלות רגילה? מהו הממד הרוחני של היוגה? מה החשיבות של האסנות? וכיו"ב.
אני חושב שתמיד טוב לבדוק מחדש את השאלות האלו, אף פעם לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. התהליך הוא של לימוד וחיפוש, אין תשובות נצחיות שטובות תמיד.
המסר העיקרי שמועבר כאן הוא: להתבונן, לחקור, ללמוד, לבדוק.
לא להישאר עם הידוע. הידוע הוא מלכודת משום שזהו מקום שבו נוח לנו להיות, אבל מקום שגם הופך אותנו לחסרי רגישות ורעננות, לקהים ועמומים. יוגה צריכה להיעשות תמיד מתוך רעננות, מתוך חידוש, מתוך גילוי. לכן צריך לאתגר תמיד את הידוע, לא לתת להרגלים להתגבש ולהתאבן, אלא לפרוץ תמיד את הגבולות.
למשל, השיעור של אתמול בערב (שהועבר ע"י ראיה ששוב החליף את גיטה, כנראה שהיא לא מרגישה טוב ולא יכולה ללמד, כי לא לימדה מאז השבוע הראשון) הוקדש לחקירת כמה תנוחות בסיסיות כמו מתיחות הכלב, (אדהו ואורדווה מוקה שוואנאסנה), טאדאסנה, אורדווה האסטאסנה (מתיחת ידיים מעלה) ואדהו מוקה ורקשאסנה (עמידת ידיים).
ראיה אמר בתחילת השיעור ש"היום לא נעשה אסנות" והכוונה שלו הייתה שלא נעשה את האסנות באופן שבו אנו רגילים ומכירים. המטרה הייתה לקחת אותנו מהידוע והמוכר לעבר התנסות חדשה שיש בה לימוד. למשל, כולנו יכולים לעשות עמידת ידיים (הכוונה לכל מי שהיה בשיעור המסוים הזה...), ואפשר להסתפק בזה ולעשות את זה כמו תמיד. אבל אז אין בזה חידוש, אין בזה עניין, אין לימוד, אין פריצה של גבולות, אין חדות ורגישות. אז זה נעשה כמו התעמלות ולא כמו יוגה. תרגול יוגה צריך להיות הוליסטי, לא לעבוד רק על הגוף, אלא לאפשר עבודה על כל מרכיבי האישיות, משהו שיגרום להתפתחות ולטרנספורמציה. משהו שיכול להוליך לשחרור. לכן הגישה צריכה להיות שונה מאשר זו של תרבות הגוף. בחדר כושר אפשר לעשות כל יום אותו דבר, אבל ביוגה הדבר החשוב הוא ללמוד ולהכיר את עצמנו דרך התנוחה וזה לא יקרה אם נעשה תמיד טריקונאסנה בדיוק באותו האופן המוכר...
כתלמידים של איינגאר אנחנו צריכים לפתח הלך רוח מתבונן וחוקר. הידוע כובל אותנו. כאשר אנחנו רגילים לעשות משהו בצורה מסוימת קשה מאוד לחרוג מאופן העבודה שהוא נוח ומוכר. אבל זה התאבנות ולא חופש. איך לשמור על תודעה של מתחיל גם כאשר אנחנו כבר לא מתחילים?
איינגאר מדבר על חופש מתוך משמעת. העבודה לא יכולה להיות קפריזית וספוראדית; צריך משמעת, צריך שיטה, צריך מסגרת עבודה, צריך ללמוד לבנות סדרות תרגול הגיוניות שבהן כל תנוחה מקושרת לזו שאחריה ותורמת לה. רק בתוך המשמעת יכול להיות חופש. אם נעשה כל רגע מה שיתחשק לנו לעולם לא נעמיק בחקירה, לעולם לא נתקדם מעבר לידוע.
המסר העיקרי של פרשנט הוא שהעשייה באסנות צריכה להיות למען הלימוד ולא להיפך. בסוף השיעור אנחנו רגילים לשאול: "מה עשינו?", אבל השאלה החשובה צריכה להיות "מה למדנו?". כתלמידי יוגה אנחנו באים ללמוד, לא רק לאמן את הגוף. עבודת הגוף היא אמצעי – לא מטרה. המטרה היא לימוד.
פרשנט מדבר על עבודה משולבת של גוף, נשימה ומיינד. ההנחיות שלו מתייחסות לכל השלושה. הוא לא מתעכב על פרטים טכניים ובכלל לא מתקן תלמידים. הוא לא מייחס חשיבות רבה לצורה החיצונית של התנוחה, משום שמה שחשוב לו זו העבודה הפנימית שצריכה לקרות שם. התרכזות בפרטים הטכניים, החיצוניים, מסיחה לדעתו את תשומת הלב מהדברים החשובים שעליהם יש לעבוד בתרגול. הוא נותן הרבה מאוד הנחיות שקשורות לנשימה ולמיינד ובעיקר לקשרים ולאינטראקציות בין שלושת הרכיבים הללו.
הוא מדבר על הצורך בחקירה: משפט שהוא חוזר עליו כמעט בכל שיעור הוא ש"האסנות הם מעבדה". וכמו במעבדה צריך לתכנן התנסויות, לחקור ולהסיק מסקנות. למשל, כולנו יודעים שיש קשרים בין הגוף לנפש. אנחנו יודעים שאם כואבת לנו השן, קשה לנו להתרכז ולחשוב בבהירות; אנחנו גם יודעים שתרגול יוגה משפר את התפקוד שלנו באופן כללי, ועוזר גם לריכוז ולעבודה מחשבתית. אבל ידיעה זו היא כללית ביותר; יוגה היא מדע של הקשרים האלו ולכן כשלומדים יוגה צריך לחקור אותם בצורה מסודרת: איך התרגול משפיע על מצבנו הנפשי? ואיך אפשר לשפר את זה? כלומר, איזה תרגול יכול להביא למצב מנטאלי רצוי? איך אפשר ליצור מיינד בעל תכונות רצויות כלשהן, כמו למשל איזון, שוויון-נפש, שלווה, רגיעה וכו'? איזה סוג של תרגול נעשה כשאנחנו רוצים לפתח כוח רצון ועמידות ואיזה תרגול מתאים לפיתוח של סובלנות וסבלנות? באופן דומה, אנחנו יודעים שיש קשר בין הנשימה למצב הנפשי. כשאנו נרגשים הנשימה שונה מאשר בזמן שאנו שלווים. זה נושא למחקר יוגי: איזה סוג של נשימה יביא לרגיעה ולהרפיה ובאיזה נשימה נשתמש כדי לעורר והפעיל? ואיזה נשימה תגביר את המעורבות, הרגישות, החדירה פנימה?
כדי לענות על כל השאלות האלו צריך תהליך מסודר וממושך של חקירה, וזו מהותו של התרגול שאנו צריכים לפתח (לא עבור מתחילים, אבל בהמשך). התשובות הן בהכרח סובייקטיביות, משום שכל אחד מצוי במצב אחר ולכל אחד יש יכולת שונה, צרכים אחרים וכשרים אחרים. לכן פרשנט אף פעם לא נותן תשובות. הוא אומר שהמורה לא יכול ללמד אותנו, הוא יכול רק ללמד אותנו מה אנחנו צריכים ללמוד בעצמנו. את הלימוד כל אחד צריך לעשות בעצמו.
נקווה שהרוח הזו של ההתבוננות והחקירה ישפרו את התרגול שלי ועל-ידי החקירה שלי אוכל גם להשביח את ההוראה שלי, וכך כולנו נצא נשכרים!
